אחריות יועצים משפטיים למכרזים — בין פיקוח משפטי לבקרה כלכלית
במשך שנים היה היועץ המשפטי למכרזים נתפס כמי שתפקידו מצטמצם לבדוק שהכול “כשר”: שהמכרז פורסם כדין, שהליך הבחינה תקין, ושלא נפל פגם פרוצדורלי. אך בשנים האחרונות – ובמיוחד בעקבות מגמות חדשות בפסיקה – הוגדרה מחדש אחריותו של היועץ המשפטי: לא עוד פיקוח טכני, אלא אחריות מערכתית לשקיפות, שוויון וניהול סיכונים.
היועץ המשפטי נדרש כיום לשמש “קו הגנה” מקצועי – לא רק מפני טעויות חוקיות, אלא גם מפני עיוותים כלכליים העלולים לערער את אמון הציבור. עליו לשאול לא רק “האם המכרז חוקי”, אלא גם “האם הוא הוגן”.
הפסיקה האחרונה, ובראשה פסק דין פדידה, ממחישה היטב את הצורך הזה. ביהמ״ש קבע כי כאשר נוסחת השקלול מאפשרת תמרון או ניצול לרעה, האחריות אינה של המציע בלבד. הוועדה כולה – ובתוכה היועץ המשפטי – מחויבת לוודא שנוסחת ההשוואה עמידה לתכסיסנות, וכי כל החלטה נבחנת לא רק משפטית אלא גם כלכלית.
יועץ משפטי ערני יודע לשאול את השאלות הנכונות:
-
האם המחירים שניתנו משקפים עלות ריאלית?
-
האם יש אינדיקציה למניפולציה בנוסחה?
-
האם נוסחת הניקוד עצמה הוגנת, שקופה וברורה?
תפקידו הוא לאזן בין שמירה על החוק לבין שמירה על ההיגיון – בין “מה מותר” לבין “מה נכון”. בכך, הוא מגן לא רק על הרשות, אלא על עקרון טוהר המידות ועל אמון הציבור כולו.
במילים אחרות, יועץ משפטי למכרזים הוא כבר מזמן לא “חותמת גומי” – אלא מנוע לבקרה מקצועית שמחברת בין עולם המשפט לעולם הניהול הציבורי.