עקרון השוויון במכרזים ציבוריים – מה נחשב חריגה מותרת ומהו פגם מהותי
עקרון השוויון הוא לב-ליבה של דוקטרינת המכרזים הציבוריים. הוא מבטיח שכל מציע יעמוד על אותה נקודת פתיחה, שכללי המשחק יהיו ברורים ושלא יינתן יתרון פסול לאף גורם. אך במציאות, לא כל סטייה מהכללים מהווה פגיעה בשוויון במידה שמצדיקה ביטול.
בתי המשפט בישראל חזרו וקבעו כי יש להבחין בין פגם טכני או פרוצדורלי, שניתן לרפא, לבין פגם מהותי, הפוגע בעקרון השוויון ובאמון הציבור. כך, למשל, אי-חתימה על נספח מסוים או טעות הקלדה עשויים להיחשב לסטייה שולית, בעוד מתן אפשרות למציע אחד להשלים מסמכים לאחר המועד – הוא פגם מהותי המחייב ביטול.
האיזון העדין הזה משקף את ההבנה שעקרון השוויון איננו עומד לבדו. לצדו ניצבים גם עקרונות היעילות המינהלית, טובת הציבור וההסתמכות על תוצאות המכרז. הפסיקה דורשת מבית המשפט להפעיל שיקול דעת מהותי: האם הפגם שינה את תוצאות המכרז, או רק את צורתו? האם נגרם עיוות תחרותי בפועל?
פסקי דין כמו אחים א. דורי, טורנר ו-פדידה מדגישים כי שוויון במכרזים אינו רק שאלה של מתמטיקה – אלא של צדק. עקרון השוויון נועד להבטיח הליך תחרותי אמיתי, לא מושלם. מטרתו אינה להעניש על טעויות, אלא למנוע הטיות מכוונות או יתרונות בלתי הוגנים.
לכן, במקרים שבהם הפגם אינו משנה את התוצאה ואינו פוגע באמון הציבור, ביהמ״ש יעדיף לעיתים את היציבות והיעילות על פני ביטול גורף. אך כשהפגם נוגע ללב התחרות – אין מקום לפשרות.
בסופו של דבר, דיני המכרזים מבקשים לשמר את האיזון שבין שלושה ערכים: שוויון, טוהר המידות ויעילות. רק שילוב נכון ביניהם מבטיח שהמכרז הציבורי יישאר לא רק חוקי – אלא גם צודק.