תיקון מס’ 3 לחוק החוזים:
קודיפיקציה מאוזנת בין ביקורת "אפרופים" לבין הצורך בפרשנות הוגנת
1. פתיח: מה קרה אתמול, ולמה זה חשוב
ביום 5.1.2026 אישרה הכנסת בקריאה שלישית את חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס’ 3) – תיקון שמכוון ללב הוויכוח בדיני החוזים בישראל: איך מפרשים חוזה, ובאיזו מידה בית המשפט רשאי (או צריך) להביא בחשבון נסיבות חיצוניות ללשון המסמך. החוק עבר בקריאה שלישית ברוב של 18 בעד, 4 נגד ו־2 נמנעים.
התיקון משנה את סעיף 25 (פרשנות חוזה) באופן שמייצר היררכיה ברורה יותר:
(1) הסכמת הצדדים על אופן הפרשנות (ואף על הראיות הקבילות);
(2) ברירת מחדל מחמירה יותר בחוזים עסקיים;
(3) מנגנון “חזרה” לפרשנות רחבה יותר כאשר לשון בלבד אינה מספיקה;
(4) עיגון מפורש של שיקולים לשקילת לשון מול נסיבות, דווקא במקומות שבהם קיימים פערי מידע/כוחות או היעדר מומחיות.
2. רקע קצר: מאפרופים ועד ביבי כבישים – ומה ביקש המחוקק לעשות
בדברי ההסבר להצעת החוק הממשלתית (ינואר 2024) מתואר הרצף הידוע:
הלכת אפרופים (ע״א 4628/93) קבעה מתודולוגיה של בחינה משולבת של לשון החוזה והנסיבות, מתוך חתירה לאומד דעת הצדדים. בהמשך אושררה ההלכה בדנ״א 2045/05, לצד הדגשות על גבולות ההתערבות ועל בכורת אומד הדעת של הצדדים ולא “שכתוב” החוזה בידי בית המשפט.
ב־2011 תוקן סעיף 25(א) (תיקון מס’ 2), אך ברע״א 3961/10 נקבע כי גם לאחר התיקון הלכת אפרופים עומדת בעינה.
לצד זאת, הפסיקה המאוחרת יותר – ובפרט פסק הדין בעניין ביבי כבישים (ע״א 7649/18) – הדגישה הבחנות בין סוגי חוזים, ובין היתר נטייה למתן משקל משמעותי יותר ללשון בחוזים סגורים/מפורטים ובחוזים עסקיים בין צדדים מתוחכמים.
מכאן נולדה מטרת התיקון: להפוך הבחנות פסיקתיות לכללים חקוקים, כדי לייצר ודאות גבוהה יותר ולהפחית התדיינויות (וממילא עומס) סביב שאלות פרשנות – בעיקר בשוק העסקי.
3. מה קובע התיקון: "מפת דרכים" חדשה בסעיף 25(א)
3.1 כלל ראשון: הסכמת הצדדים – אופן הפרשנות (והראיות הקבילות)
הכלל הראשון בנוסח שהוגש לקריאה שנייה ושלישית הוא פשוט וחד: "אופן הפרשנות של חוזה" הוא ככל שהצדדים הסכימו; ואם לא הסכימו – החוזה יפורש לפי יתר הוראות החוק.
במליאה התקבלה הסתייגות יו״ר הוועדה (שהתקבלה יחד עם סעיף 1), המבהירה שהצדדים יכולים להסכים גם אילו ראיות תהיינה קבילות לצורך הפרשנות. משמעות הדבר – ככל שהנוסח ישולב בהתאם להצבעה – היא העצמה של אוטונומיית הרצון: לא רק "איזו שיטת פרשנות", אלא גם "איזה חומר פרשני מותר להכניס לחדר".
במקביל, החוק כולל הנחת יסוד מגינה: צדדים שאינם מיוצגים בעריכת החוזה ייחשבו כמי שלא הסכימו על אופן פרשנות לפי כלל ההסכמה.
כלומר: המחוקק מבקש למנוע מצב שבו צד חלש “חותם על סעיף פרשנות” מבלי להבין את משמעותו המעשית.
3.2 כלל שני: חוזה עסקי – ברירת מחדל לשונית (עם חריגים)
נקבע כלל ייחודי: חוזה עסקי שלא נקבעו בו הוראות לעניין אופן הפרשנות – יפורש לפי לשונו בלבד, אלא אם מתקיימים חריגים מוגדרים (כמו תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת, או סתירה פנימית בין הוראות).
וכאן מצויה נקודת האיזון הראשונה: זה אינו "ביטול פרשנות" אלא הסטת נקודת המוצא. בחוזים עסקיים, ברירת המחדל היא אמון בטקסט – מתוך ההנחה שהצדדים (לרוב) מודעים יותר לסיכונים, ניהלו משא ומתן והשקיעו בניסוח. זו בדיוק התפיסה שעמדה בבסיס תזכיר החוק: חוזים עסקיים נתפסים כהתקשרויות של צדדים מיומנים ומתוחכמים, ולכן יש הצדקה לכלל שמייצר בסיס יעיל ויציב להתקשרויות.
3.3 "שסתום בטחון": חזרה לכללי הפרשנות הכלליים
החוק מוסיף מנגנון מפורש: אם מדובר בחוזה שמפורש "לפי לשונו בלבד" (בין מכוח הסכמה ובין כברירת מחדל בחוזה עסקי), אבל מתקיימים החריגים – אז החוזה יפורש לפי יתר הוראות החוק, ובכלל זה הכלל של פרשנות לפי אומד דעת.
זהו רכיב קריטי בהצעת האיזון: המחוקק מבקש ודאות, אך לא במחיר של אבסורד פרשני או סתירה פנימית שמרוקנת את החוזה מתוכן.
3.4 חוזים שאינם עסקיים + חוזה אחיד + חוזה עבודה/הסכם קיבוצי: אומד דעת ונסיבות, עם שיקולים מנחים
לגבי חוזים שאינם עסקיים נקבע במפורש הכלל המוכר: אומד דעת הצדדים מתוך החוזה ומנסיבות העניין. החידוש כאן הוא שהחוק מונה (לא כרשימה סגורה) שיקולים שמנחים כיצד לאזן בין לשון לבין נסיבות:
- יחסי הצדדים, כולל פערי מידע או יחסי אמון מיוחדים;
- מידת הפירוט של החוזה;
- ניסיון מקצועי וייצוג משפטי בעריכת החוזה.
חשוב לא פחות: נקבע במפורש כי חוזה אחיד יפורש לפי אומד דעת גם אם הוסכם בו אחרת.
זהו מנגנון הגנה מובהק מפני “סעיפי פרשנות” שנועדו לנטרל בחינה אמיתית של אומד הדעת במרחב שבו צד אחד ניסח והצד האחר הצטרף.
4. כלל קוגנטי שנשמר: פרשנות נגד המנסח אינה "תנאי למשא ומתן"
החוק קובע מפורשות שלא יהיה תוקף להסכמת הצדדים הסותרת את סעיף 25(ב1).
התפיסה הזו עולה גם מתזכיר החוק: כלל הפרשנות נגד המנסח נתפס ככלל קוגנטי שאין להתנות עליו.
במילים אחרות: גם כאשר המחוקק מרחיב אוטונומיה פרשנית בעולם העסקי – הוא משאיר "קווים אדומים" במקום שבו קיים חשש מובנה לפער כוחות ולניסוח חד־צדדי.
5. תחולה: ממתי זה רלוונטי?
הוראות סעיף 25(א) בנוסחו החדש יחולו על חוזים שנכרתו אחרי תחילת החוק, וחידוש חוזה ייחשב ככריתה מחדש.
(את מועד התחילה הספציפי יש לאמת לפי הנוסח כפי שיפורסם בספר החוקים/רשומות.)
6. למה זה בעיניי "איזון ראוי"?
הוויכוח סביב אפרופים לאורך שנים לא היה רק משפטי־טכני; הוא היה ויכוח על גבולות הכוח הפרשני:
- מצד אחד – החשש מפגיעה בוודאות, בעקרון חופש החוזים, ובהסתמכות על לשון כתובה שנוסחה לאחר השקעת משאבים.
- מצד שני – החשש מהפיכת “הלשון” למסך שמסתיר פערי כוחות, אי־הבנות או ניצול, בעיקר כשאין ייעוץ או כשהחוזה אינו באמת פרי משא ומתן.
החוק החדש מצליח, בעיניי, לשלב שתי אמיתות:
- בעסקאות עסקיות – ודאות היא ערך כלכלי־משפטי ראשון במעלה, וראוי שהלשון תהיה נקודת מוצא כמעט מכרעת;
- במרחבים שבהם אין סימטריה (או שהחוזה "נחתם" יותר משהוא "נוהל") – המחוקק מכוון את בית המשפט להביט גם לנסיבות, ואף מסמן במפורש את פערי המידע/האמון/הייצוג כשיקולים מרכזיים.
7. השלכות פרקטיות לעסקים ולעורכי דין
(א) ניסוח חוזים עסקיים: אל תשאירו "ברירת מחדל" ללא בחירה מודעת
אם אינכם רוצים שיחול מסלול 'לשון בלבד' (או להפך – אתם כן רוצים אותו) – זה הזמן לבחור בצורה מפורשת את אופן הפרשנות והראיות הקבילות, בהתאמה לאופי העסקה ולסיכון הליטיגטיבי.
(ב) חוזים עם צד לא מיוצג: סעיפי פרשנות 'אגרסיביים' יישחקו
החוק מכניס הנחה מגינה ביחס להסכמה על אופן פרשנות בהיעדר ייצוג.
לכן, במערכות יחסים שבהן צד אחד אינו מיוצג – השגת ודאות לא תגיע מסעיפי פרשנות “נוקשים”, אלא מניסוח פשוט, שקוף ומוסבר.
(ג) ליטיגציה: מוקדי המחלוקת יזוזו
סביר שנראה יותר טענות “סיווג” (האם זה חוזה עסקי), יותר דיון סביב הרף של “תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת”, ויותר התמקדות בשאלת הנציגות/הייצוג בעת עריכת החוזה.
כל אלו הם וקטורים חדשים של חוסר ודאות – אך בעיניי הם עדיין עדיפים על מצב שבו כמעט כל מחלוקת חוזית הופכת מיידית לקרב נסיבות רחב.
8. סיכום
התיקון אינו "סוף הפסיקה" ואינו "סוף אפרופים"; הוא מהווה ניסיון חקיקתי לעגן הבחנות ולהגדיר מסלולי פרשנות שונים לפי סוג החוזה והקשרו – תוך מתן משקל גבוה יותר לאוטונומיה ולוודאות בעולם העסקי, ותוך שמירה על אפשרות אמיתית להגיע לתוצאה המשקפת רצון צדדים במקומות שבהם טקסט בלבד אינו מבטיח צדק חוזי.